העדויות המוקדמות ביותר לכסף הן מהמאה ה-7 לפני הספירה, ולאורך ההיסטוריה בני אדם השתמשו במגוון חפצים ככסף – צדפים, דגים מיובשים, אבני חן ובעיקר מתכות יקרות כמו כסף או זהב. כיום כסף מיוצג על ידי שטר המגובה או לא מגובה בסחורה, בימינו רוב הכסף מיוצג באופן אלקטרוני בלבד ואין לו ייצוג פיזי.
כסף סחיר
כלכלה המבוססת על סחר חליפין בלבד זקוקה לצירוף רצונות הדדי בין הקונה והמוכר, לדוגמא: אם אופה הרוצה לקנות חולצה, הוא ייאלץ למצוא חייט הרוצה לרכוש כיכר לחם- כלומר לקיים עמו סחר חליפין כך שכל אחד מהצדדים יקבל את מבוקשו. אך אם ירצה למשל לקנות נעליים ייאלץ למצוא סנדלר שירצה לקיים עמו סחר חליפין וכן הלאה.
כך, כדי להקל על המסחר, יכול האופה שלנו לרכוש סחורה המאופיינת בסחירות גבוהה, כזו שרבים ירצו לקנות אותה והמסחר בה נוח. כך למשל, מלח יכול לשמש כסחורה בעלת ערך בעיניי מוכרים רבים. כך שבמקום לקיים סחר חליפין, יוכל האופה לרכוש מלח וגם להשתמש בו לכלל הקניות שלו. במצב בו גם האופה, החייט והסנדלר יסכימו לקבל מלח כאמצעי תשלום, הרי שהוא ייחשב ככסף סחיר.
הכסף הסחיר התפתח באופן טבעי בתרבויות רבות מסביב לעולם – באסיה, באפריקה, באירופה ואפילו במיקרוקוסמוס של בתי הכלא, בהם סיגריות משמשות בתפקיד הכסף הסחיר. מתכת יקרה מסוג זהב למשל, היתה פופולרית במיוחד לשימוש ככסף סחיר והיתה בעלת ערך כזה לאורך ההיסטוריה של הכלכלה האנושית.
שיטת מטבעות מתוקנת
מתכות מאז ומעולם היו מועדפות לשימוש ככסף סחיר על פני מוצרים אחרים (כדוגמת מלח) ככסף ראשוני מאחר וקל לחלק אותן, הן עמידות לאורך זמן וניידות.
עוד בימי מצרים העתיקה השתמשו במטילי זהב כחומר לסחר או במטילי כסף במסופוטמיה. שיטת המטבעות הפכה לפופולרית ביוון במאה השישית לפני הספירה וגם הם היו עשויים זהב. מאחר וזהב היא מתכת דחוסה ורכה הקשה יחסית להשגה וקל לאחסן אותה הפכה לנפוצה מאד כאמצעי מוניטרי, וחלחלה כאמצעי כסף סחיר לעולם כולו.
בהמשך, התפתחה הכלכלה והחלו להשתמש במטבעות המכילים זהב וסגסוגת בכמות שנקבעה מראש. מטבעות אלו יוצרו על ידי הממשלה בתהליך מאובטח ומפוקח עליהם היה מוטבע סמל הקובע את ערכו של המטבע ומשקלו.
בנקאות
הבנקאות היא חלק בלתי נפרד מתולדות הכסף. ראשית הדפסת כסף מנייר נעשה ביוזמת בנקים מסחריים. בנקים החלו להנפיק ניירות שהפכו לשטרות של ימינו. שיטת השטרות היתה נפוצה באנגליה עד סוף המאה ה-17 ובארצות הברית היתה נפוצה לאורך כל המאה ה-19. ניתן היה להמיר את השטרות בכסף או זהב ובנקים רבים הדפיסו יותר שטרות מכמות הזהב שעמדה לרשותם מה שהוביל לפשיטת רגל.
הפיקוח על הנפקת השטרות עבר לפיקוח ממשלתי כדי למנוע נפילה של הבנקים ועד לא מזמן שטרות אלו היו כסף ייצוגי, שהיה מגובה בכסף או בזהב וניתן להמרה למתכות יקרות אלו.
במדינה המודרנית הגוף האחראי להזרמת הכסף למדינה ולשוק הוא הבנק המרכזי. כיום ערכו של הכסף אינו פיזי (כלומר לא עומד כנגד כמות זהב למשל) אלא דיגיטלי והוא נעשה באמצעות תשלום משכורות לעובדי מדינה או הנפקת אגרות חוב. תפקידו של הבנק המרכזי בכל מדינה הוא לשמור על איזון המחירים על מנת שהכסף לא ייאבד את ערכו (אינפלציה) או לחילופין שערכו של הכסף לא יעלה מדי (דפלציה).
משום כך לא יכול הבנק המרכזי להדפיס כמויות של כסף מאחר שהוא ייאבד את ערכו כי אינו מגובה בשירותים או סחורה במדינה. הדפסת הכסף נעשית במקביל ובהתאמה לאחוז הצמיחה במדינה או מואטת כאשר ישנה צמיחה שלילית או האטה בכלכלה.
