סקירת מט"ח שבועית (21.07.2015): סוף עידן

יש תחושה כללית של מוות האידיאולוגיות, בכל תחום רציני של חיינו, ובכלכלה בפרט. מפלגות שמאל מנהלות מדיניות ניאו-ליברלית שלא הייתה מביישת את גדולי התחום בעבר. מפלגות ימין אינן מסוגלות להימנע מן הכעס הגובר, הנובע מחוסר השוויון הגדל בתוך החברות המפותחות, ונוקטות בצעדי השתקה סוציאליים הלקוחים ממש מדפי 1984.

ארחיב קצת על החלק האחרון, כי הוא המעניין והקשה בעיני משני צידי המתרס.

הנקודה הארכימדית היא חוסר השוויון. עליו ניתן לקרא בהרחבה בספרו של תומס פיקטי (הקפיטל במאה ה-21). תחושת קיומו הביא לנו את המחאות החברתיות השונות, וזאת דווקא מצד מעמד הביניים הנשחק, ולא מצד מעמד העובדים הנדכאים, אשר היו מקור הכעס ההיסטורי. הרי, במאה העשרים ואחת, כולם רוצים לנהל חיים "נורמאליים וצורכים", ופתאום מתקשים לעשות זאת, חוץ מן האחוז האחד המפורסם.

תוסיפו לכך את חוסר הבהירות של מה שצפוי לנו, כאשר אנו בוחרים בהנהגות הקיימות, וקבלתם סיבה טובה נוספת לתסכול שבו נמצא האזרח המערבי. במיוחד זה המתעניין, והמבין שמעשי קובעי המדיניות, ובמיוחד הבנקאים המרכזיים, יחזרו יום אחד כבומרנג להכות בו.

יותר ויותר אנו רואים אנשים מן השורה המתבטאים בדבר מגדל הקלפים של החוב הגדול, והגדל. ההבנה מתחילה לחלחל שכולנו נהיה בסכנה גדולה כאשר אותו חוב יפסיק להיות נתמך על ידי אמון המשקיעים. יוון, כדוגמא חיה ובועטת מן החיים, הצליחה להחדיר את התובנה הזו יותר מהרבה הרצאות מלומדות.

לעיתים אנו שואלים את עצמנו מה יכול להחיש את אובדן האמון הזה? אקדים את דעתי על ידי קריקטורה מצחיקה-עצובה שאני מביא בפניכם:

[תמונה זו אינה זמינה יותר, סליחה]

אין ספק שהציור הזה מביע את כל האמת, והיפוכה.

לכאורה, אין ספק שמעשי העבר של המדינות הנמצאות באמבטיה הרותחת מהווים גורם למוות האיטי של משקן. זאת, אגב, למרות האופטימיות המזויפת, לדעתי, המובעת לגבי התקומה שלהן מאותן בעיות. ואין ספק שארה"ב מועמדת להיות באותו מצב ממש, כאשר אנו רואים את היקף התוכניות הסוציאליות הנהוגות שם, ואשר יונהגו שם, במידה והדמוקרטים ימשיכו לכהן.

ולמרות הכול, המצב הפסיכולוגי של רוב האוכלוסייה הוא שאין כאן עתיד טוב יותר לדורות הבאים, ושקשה יותר עכשיו  "לסגור את החודש". שלא לדבר על חסכון, ובניית עתיד לתקופה של גיל הזהב.

וכך, הדיכוטומיה הזו מתגברת והולכת. זו הקיימת בין המאמצים הפוליטיים לרצות, ולהתעלם מן החוב המעיק, למען רגיעה חברתית. ובין המצב הפיננסי ההולך ונהיה לא קביל מתמטית עם סיום טוב של הניסוי הגרנדיוזי שנעשה.

התהליכים ארוכים, ושוחקים את תחושת הדחיפות לשנות את כללי המשחק. הפרדוקס הוא שככל שהזמן עובר מעשי ההסטה של ההון לכיוון האחוז, או הפרומיל הנהנים ממנו, מתרחבים. והכול נעשה למען יציבות מדומה של המצב הקיים.

האצבע בסכר עמדה עד כה. הצפרדעים עדיין לא מתו (חוץ מיוון). האם אנו בטוחים שזה יקרה לעולם? יש הגיון בלומר שלא, ושמצב זה בהחלט יכול להוות הבסיס לשינוי פתאומי.

 

נכתב ע"י משה שלום, ראש תחום המחקר בחברת FXCM

 

יולי 21, 2015 |

אולי יעניין אותך גם